סוגי תמציות קנאביס: מה אפשר לעשות בבית ומה שייך למעבדה

סוגי תמציות קנאביס: מכניות מול כימיות

תמציות קנאביס מתחלקות לשתי משפחות: מכניות, בלי ממסים (באבל האש, דריי סיפט, רוזין), וכימיות, עם ממסים (BHO, שמן RSO, טינקטורות, לייב רזין, הפקת CO2). את הראשונות אפשר לעשות בבית בסיכון נמוך; השניות עובדות עם חומרים דליקים ונשארות למי שיש לו ציוד מתאים והכשרה. בשנים האחרונות התמציות התפוצצו בפופולריות, כי הן מרכזות בצורת שרף את הקנבינואידים השונים של הצמח. 

אפשר להגדיר תמצית מקנאביס יבש כתוצאה של תהליך שמרכז את הקנבינואידים של הצמח, ותוך כדי זורק כמה שיותר מהחומר הצמחי. 

מה שמבדיל בין תמצית לתמצית זו הטכניקה. בשיטות המכניות מפרידים פיזית את הקנבינואידים מהחומר הצמחי; בשיטות הכימיות עושים את זה בעזרת ממסים שונים.

תמציות בלי ממסים: מה שאפשר לעשות בבית

השיטות שבהמשך לא משתמשות בשום ממס. כל מה שצריך זה מים, חום, כמה רשתות סינון (מסננות) ולחץ.

Ice-O-Lator, באבל האש, ווטר האש:

שלוש השיטות האלה עובדות באותו תהליך ועם אותו ציוד: דלי של 5 עד 10 ליטר (תלוי בכמות החומר הצמחי) וערכת "Ice-O-Lator" ייעודית, עם שקיות רשת בכמה גדלים שמסדרים מהקטנה לגדולה, כשהראשונה היא זו עם הסינון הכי עדין.

צריך להודות: השיטה פשוטה להפליא. ככה עושים את זה, שלב אחרי שלב:

1. ממלאים את הדלי במים קרים עד בערך 2/3, מוסיפים קרח ומכניסים את השקיות עם התפרחות בפנים.

2. המים הקרים והקרח עוזרים לטריכומים להתנתק בקלות. כדי לתת לתהליך דחיפה קטנה, אפשר להכניס את התפרחות לפריזר לשעה לפני ההפקה. 

3. כדי שהטריכומים ישתחררו מהתפרחות, מערבבים את השקית בתוך הדלי בערך 20-25 דקות. אחרי זה מוציאים את השקית, מרוקנים את המים לאט ואוספים את התמצית מכל שקית.

4. השלב האחרון: דוחסים ביד את מה שנאסף ומשאירים לייבוש שבוע לפחות, על צלחת, בחדר עם 20-22°C ולחות של 55-60%. 

דריי סיפט האש:

זו כנראה שיטת ההפקה הכי פשוטה והכי זולה שיש, ולכן היא פתוחה לכל מי שרוצה לנסות. 

צריך שקית הפקה, כמו אלה של Ice-O-Lator, בגודל הסינון שמתאים לכם (וזה משפיע ישירות על איכות המוצר). ככל שחורי הרשת קטנים יותר, בלוטות השרף שנאספות קטנות יותר (מדובר בערך ברשת של 50 מיקרון). ואם יש לכם כוח לעוד קצת עבודה, אפשר להפיק כמה דרגות איכות עם רשתות בגדלים שונים.

למשל: סינון ראשון בשקית של 150 מיקרון, ואז יורדים בהדרגה. עם שקית של 70 מיקרון מקבלים דריי סיפט באיכות מעולה, שלא יפסיק להפתיע אתכם. הסינון עצמו הולך ככה:

1. מכניסים את הגראס לשקית ומנערים אותה אנכית, בעדינות רבה, מעל משטח חלק, נקי ויבש. הטריכומים נופלים ומצטברים כאבקה בגוונים של צהבהב עד לבנבן.

2. כשכל האבקה נאספה, מעצבים ממנה חשיש דחוס ואחיד. הכי נוח לעשות את זה עם כרטיס קשיח, כמו כרטיס אשראי. חשוב: צריך קנאביס יבש לפני ההפקה. אפשר גם להכניס אותו לפריזר שעה לפחות לפני, כדי שהקור יעזור לטריכומים להשתחרר. 

זו שיטה יבשה, אז אין צורך לייבש את התמצית אחר כך (וגם לא לייבש את התפרחות בקופסת קרטון). ואפשר להשתמש בה מיד, בלי שום בעיה.

רוזין (Rosin Tech):

בשביל רוזין צריך נייר אפייה ומכבש חם. הכי פשוט וזול זה מחליק שיער רגיל, בתנאי שיש לו כפתור לכיוון טמפרטורה.

מניחים את התפרחת על נייר האפייה, מקפלים לחבילה קטנה, דחוסה ומלבנית, ולוחצים אותה בין הפלטות של המחליק. החום והלחץ הופכים את השרף לנוזלי, והוא נדבק לנייר. נשאר רק לגרד את השרף מהנייר, והתמצית מוכנה לטעימה.

תמציות עם ממסים: התחום של התעשייה

היום השיטות האלה נפוצות בעיקר בתעשייה, כי הן מאפשרות לייצר כמויות גדולות של תמצית. בדרך כלל משתמשים בממסים כמו בוטאן, פרופאן, CO2 או אתנול, כדי להפריד את החומרים שמעניינים אותנו. 

תמציות כאלה יכולות להיות שונות מאוד אחת מהשנייה, וזה בדרך כלל בגלל הממס שבו השתמשו ובגלל שיטת הפרג' אחרי ההפקה. 

כשמפיקים עם ממס, צריך להוציא אותו בתהליך שנקרא פרג' (purge, טיהור): שאריות הממס מתאדות מהתמצית. הממס משפיע על המראה, המרקם והריח של המוצר, ולכן יוצא מזה מגוון ענק של תמציות.

הנה השיטות שעובדות עם ממסים כימיים (פחמימנים). 

ולפני הכול, ברור ופשוט: עבודה עם חומרים כימיים ועם חלק מהמכשירים האלה כרוכה בסכנות אמיתיות (פיצוץ, שריפה ועוד). זה לא משהו שמנסים במטבח. 

BHO (Butane Hash Oil):

כאן הממס הוא גז בוטאן. אפשר להשתמש גם בפחמימנים אחרים כמו פרופאן, הקסאן או דימתיל אתר, שמוכר כ-Dexso או DHO. יש גם שיטה שמשלבת BHO ו-DHO, שנקראת DBHO.

התהליך זהה בלי קשר לממס, אבל המאפיינים של התמצית משתנים לפי הממס שבו השתמשו. 

על הנייר התהליך פשוט, בפועל הוא מסוכן: 

1. החומר הצמחי נכנס למיכל אטום.

2. מזריקים פנימה את הממס בלחץ, והוא עובר דרך החומר הצמחי ושוטף איתו את השמנים האתריים של הצמח, שבהם נמצאים החומרים הפעילים: קנבינואידים, טרפנים ופלבונואידים.

3. אחר כך צריך לסלק את שאריות הממס. זה שלב קריטי כדי שהתמצית תהיה איכותית, נקייה, בריאה וכמה שיותר טהורה. 

מסלקים את הממס באידוי: מחממים את התמצית לטמפרטורה הכי נמוכה שבה הממס עדיין מתאדה, כדי לא לפגוע בטעם ובריח של התמצית. 

שמן Rick Simpson (RSO):

בשיטה הזאת מקבלים שמן קנאביס איכותי, שבדרך כלל משתמשים בו למטרות טיפוליות.

גם היא פשוטה יחסית: משרים את הצמח כולו באלכוהול אתילי או איזופרופילי, שמוציא ביעילות את כל הקנבינואידים. אחר כך מאדים את הממס בחום. אלכוהול הוא דליק מאוד, אז האידוי נעשה בחום עדין, באוורור טוב ורחוק מלהבה. כשהממס התאדה, נשאר שמן סמיך וכהה, כמעט שחור. 

בדרך כלל לוקחים אותו דרך הפה: כמה טיפות מתחת ללשון ואז בולעים. אי אפשר להגיד שהטעם נעים, אבל יש מטופלים שמדווחים שזה שווה את זה. אפשר גם למרוח אותו על העור.

טינקטורות:

אלה תמציות נוזליות שמופקות עם אלכוהול. האלכוהול שולף ביעילות את הקנבינואידים והטרפנים, ולא צריך מקור חום. והיתרון הגדול: הטעם הרבה יותר נעים מזה של ה-RSO.

גם אותן לוקחים מתחת ללשון ובולעים. משתמשים בהן בחלק מהמחלות, שבהן יש מחקרים שמצביעים על יעילות. 

לייב רזין (Live Resin):

כאן מכניסים את התפרחות הטריות לפריזר מיד אחרי החיתוך. לא מייבשים לא את התפרחות ולא את שאר החומר הצמחי. 

היתרון הגדול: לטרפנים אין זמן להתפרק מהאוויר, מהאור ומהחום, והם נשמרים במלואם. התוצאה היא מוצר באיכות שאין מה לקנא בה.

הפקה סופרקריטית (CO2):

כולם רוצים את השיטה הזאת בגלל המוצר הסופי, האיכותי והטהור. היא עובדת עם פחמן דו-חמצני (CO2) שהופך לנוזל סופרקריטי. 

נוזל סופרקריטי עובר מהר ממצב נוזלי לגזי ובחזרה כשהוא בטמפרטורות ולחצים מסוימים, וזה מה שנותן תוצאות מצוינות. 

החיסרון היחיד, אם אפשר לקרוא לזה ככה: צריך ציוד יקר. וחוץ מזה צריך הכשרה מתאימה כדי לעבוד איתו, כי הסיכונים גבוהים (פיצוץ, שריפה).

הפרדה מולקולרית:

שיטה שמאפשרת לבודד בנפרד את הקנבינואידים ואת הטרפנים של הצמח בטמפרטורה מתונה, כך שהמולקולות לא מתפרקות. 

אלה היו הטכניקות השונות. וכמו שהזהרנו שוב ושוב: את רובן צריך לעשות בזהירות מקסימלית ועם הידע הדרוש, כדי למנוע תאונות שיכולות להיגמר רע מאוד. 

למגדלים שרק נכנסים לעולם הזה אנחנו ממליצים בעיקר על השיטות בלי ממסים. ככה אפשר להתנסות בלי לסכן את עצמכם ובלי להרוס את התפרחות לתמיד. 

איך מייבשים תפרחת שרק נחתכה

ועוד דבר: לפני כל הפקה (חוץ מלייב רזין, שעובד עם חומר טרי וקפוא), צריך לזכור שקנאביס שרק נקצר מכיל הרבה לחות עודפת, ואותה צריך להוציא. אז איך מייבשים?

הייבוש הוא מה שהופך תפרחות טריות לגרסה הכי טובה של עצמן. קודם כל הן צריכות להתייבש בחדר חשוך בערך שבוע. ככל שהן מתייבשות לאט יותר, יותר טוב.

ייבוש התפרחות ממלא כמה תפקידים חשובים, שבסוף משפרים את האיכות ומאריכים את חיי המדף. יש כמה גורמים שמשפיעים על כמה זמן זה לוקח:

- הגודל של התפרחות

- איך עשיתם טרימינג לצמחים

- הטמפרטורה, הלחות וזרימת האוויר בחדר הייבוש

ייבוש איטי עוזר מאוד לצמח לשמור על פרופיל טרפנים רחב ומלא יותר. ייבוש ארוך גם מוריד את החספוס בעישון, אז אם רוצים תפרחת חזקה וטעימה, צריך סבלנות.

בשביל תוצאה טובה, תחשבו על זמן ייבוש של בערך 7 עד 12 ימים. ככל שהתפרחות מאבדות לחות, הן מתכווצות לאט לאט ונהיות קלות יותר.

ומכאן: בוחרים שיטה ומתחילים לאט.